: ספר סימן לח

הקודם הבא

קשר שאינו של קיימא להתיר בשבת. נקשר רצועה במנעלו אי מותר להתירה

ב"ה כ"ו לחודש הרחמים שנת תשי"ח לפ"ק ברוקלין נ"י יצו"א.

בספר חיים יכתב ויחתם לחיים טובים וכט"ס את כבוד ידיד נפשי הרה"ג נ"א נו"נ חוב"ט שמו מפארים וכו` אין גומרין עליו את ההלל כש"ת מוהר"א וויעדער שליט"א אבד"ק לינדז כעת דומ"ץ בב"ד קהל יסודי התורה ברוקלין נ"י.

אחדשת"ה באהבת עולם עתה באתי בשביל האי הלכתא גבירתא אשר אמרתי במוצא שלל רב דלכמה פוסקים הראשונים ואחרונים מלאכת הקושר בשבת תלוי החיוב במחשבתו של אדם היינו שאם חישב להתירו בו ביום אפילו קושר קשר על גבי קשר מתיר לכתחילה בו ביום וקושר לכתחילה רק כשקושר לזמן מרובה ועכ"פ לז` ימים לכמה פוסקים אז דוקא אסור וכת"ה יצא בתמיהתו שלא נמצא כזה בשום מקום ושגם מפורש היפוך דברי ולכן אמרתי לאסוף הפוסקים שס"ל כן וגם להרבות מעט נופך משלי ולהעלותם בכתב יושר דברי אמת כיתד בל תמוט לעד וחס לי` לזרעא דאבא לטעות בדבר גדול כזה איסור חילול שבת ח"ו ואפרש דברי שנאמרו באמת וישר וכל כי הני מילי מעליותא יתאמרו משמאי עד עולם.

גרסינן בגמ` שבת קי"א ע"ב במשנה יש לך קשרין שאין חייבין עליהן קושרת אשה מפתח חלוקה וחוטי סבכה ושל פסקיא ורצועת מנעל וסנדל וכו` ובגמ` וחוטי סבכה, פשיטא, לא צריכא דרויחא להו וכו` ופרש"י מפתח חלוקה כמו שיש לגלחים כעין לשונות לכאן ולכאן וקושרים של ימין בכתף שמאל ושל שמאל בכתף ימין דכיון דכל יומא שרי ליה לא דמי מידי לקשר של קיימא ומותר לכתחלה. פשיטא. דהא כל יומא שרי ליה ע"כ. הרי לן להדיא דעת רש"י דהני מותרים להתיר לכתחלה משום דבכל יומא שרי ליה ולא דמי לקשר של קיימא ותלוי בו אם קשרו ומתירו בכל יום או לא.

עוד שם קי"ב ע"א ורצועת מנעל וסנדל, אתמר התיר רצועות מנעל וסנדל תני חדא חייב חטאת ותניא אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר לכתחלה קשיא מנעל אמנעל קשיא סנדל אסנדל מנעל אמנעל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי פטור אבל אסור בדרבנן מותר לכתחלה בדבני מחוזא סנדל אסנדל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדטייעי דקטרי אישכפי פטור אבל אסור בדחומרתא דקטרי אינהו מותר לכתחלה בסנדל דנפקי ביה בי תרי כדרב יהודא דרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא הוה ליה הא זוגא דסנדלא זמנין דנפיק ביה איהו זמנין דנפיק בי ינוקא אתא לקמיה דאביי אמר ליה כה"ג מאי א"ל חייב חטאת א"ל השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת קאמרת לי מ"ט א"ל משום דבחול נמי זמנין נפיקנא ביה אנא זמנין נפיק ביה ינוקא א"ל אי הכי מותר לכתחילה ע"כ ונחלקו בה הראשונים בפי` דהא שמעתתא רש"י ז"ל פי` בדבני מחוזא שהם רחבי לבב ומקפידין על לבושיהון ונעליהון להיות מכוונין וקושרים אותו בדוחק וצריך להתירו ערבית דנפקי בי תרי, וצריך כל אחד ואחד לקשרו לפי רגלו הלכך בכל יום קושרו ומתירו. אי הכי מותר לכתחילה. ומעיקרא סבר דלא רגיל למעבד הכי וכו` ע"ש ולשיטתיה אזיל דתלוי בדעתו דאינש וכיון דרגיל למעבד הכי מותר אפי` לכתחלה וזו היא דעת התוס` והסמ"ג לאוין ס"ה.

אבל הרי"ף ז"ל והרמב"ם פ"י מהל` שבת פי` דקשר של קיימא הוא קשר מעשה אומן אז דוקא הקושרו והמתירו בשבת חייב אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן וכל אדם קושרין כן לקיימא פטור אבל אסור והקושר קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לקושרו לכתחלה ולדבריהם כל קשר שהיא כמעשה אומן אע"פ שאינו של קיימא אסור לקשרו בשבת וכן להתירו ונמצא השתא דכלהו מודי בקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן ג"כ דמותר אפי` לכתחילה לקשור ולהתיר רק שהש"ג כתב דאנן השתא אינן בקיאין מה זה קשר אומן ע"ש ועיין מגן אבות להגאון מהר"ם בנעט דף א` ע"א שכתב דלולא דברי הש"ג ה"א קשר אומן הוא מה שהאומן עושה בהיותו הכלי חדש ודרך האומן הקושר חורץ בו קצת להדק הקשר וגם מכה עליו שיתפשט הקשר וגם כיון שנעשה מתחלה בחדשו ונתישן בקישורו הקשר אמיץ ומעשה הדיוט הוא שעושה הקשר בדבר ישן ואינו חורץ בו וגם אינו מכה עליו ע"כ אינו מהודק כ"כ ע"כ ע"ש.

ולדעתו ז"ל כל הקשרים שלנו מותרים לד"ה דלהרי"ף והרמב"ם שרי כיון דלא הוי מעשה אומן בקשר דילן דלפי דעת המג"א קשר מעשה אומן לא הוי אלא בכלי חדש וכנ"ל וא"כ מותר אפילו לכתחלה בקשר דידן לקשור ולהתיר ולדעת רש"י ותוס` וסמ"ג כ"ש דמותר כיון דהכל תלוי בדעתו אי בעי להתירו וא"כ לדעת המגן אבות מצאנו דכל הקשרים אפילו קשר על גבי קשר שדעתו להתירו בו ביום מותר לד"ה כיון דאין זה מעשה אומן אבל הפוסקים כנראה לא הסכימו בזה להמג"א.

והטור או"ח סי` שי"ז כתב כל קשר העומד להתקיים לעולם חייבין חטאת על קשירתו והתרתו בין אם הוא של אומן או של הדיוט והעומד להתקיים ז` ימים פטור אבל אסור ולצורך מצוה כגון שקושר למדוד שיעור אחד משיעורי התורה מותר לכתחלה ושעומד להתיר בכל יום מותר לכתחלה וכו` והנראה לכאורה דפסק נמי כדעת רש"י דכל שעומד להתיר בכל יום מותר לכתחלה לקשור ולהתיר וכ"כ הש"ג להדיא שבת הנ"ל וז"ל ורש"י וסמ"ג לאוין ס"ה והטור או"ח סי` שי"ז (ט"ס מ"ש ש"י) כתבו דאין חלוק בין יהיה קשר של אומן או של הדיוט אלא החלוק הוא היכא שעומד להתקיים לעולם חייב חטאת עליו בין אם הוא קשר אומן או הדיוט והיכא שעומד להתקיים ז` ימים או יותר אבל אינו עומד להתקיים לעולם פטור אבל אסור והיכא שעומד לקשור ולהתיר בו ביום מותר לכתחלה וכו` וא"כ לדידהו הקושר ב` קשרים זה על זה במקום שעשו להתיר בו ביום אע"פ דבכה"ג הוי קשר אומן מותר להתירו בשבת וכן לקושרו ע"ש מה שהאריך ועיין בגדי ישע מה שהביא בשם הרש"ל בהגהותיו על הסמ"ג בדברי רש"י ועיין עוד ב"י וב"ח ופרישה מה שהאריכו בהאי שמעתתא.

ובש"ע או"ח סי` שי"ז ס"א הביא דעת הרי"ף והרמב"ם והרמ"א ז"ל הביא דעת רש"י והרא"ש ז"ל ורי"ו וטור בשם יש חולקין ולבסוף כתב וי"א דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן דאפילו באינו של קיימא אסור לקושרו וה"ה להתירו וכן נוהגין (הגהות אלפסי פ` אלו קשרים) ועיין טו"ז שם ובמג"א ס"ק ה` כתב וה"ה להתירו היינו לדעת הרמב"ם אבל להרא"ש מותר וכ"ה בהדיא בש"ג שם ועיין לב"ש שם.

והשערי תשובה כתב ארמ"א וכ` בבר"י בגלילותינו פשט המנהג לקשור שני קשרים בחגירתו אשר במתניו שאינו של קיימא והוא של הדיוט ולית דחש ליה אלא מיעוטא דמיעוטא דבטיל במיעוטים ע"כ. ובשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי` קע"ח העלה דגם דעת הראב"ד כרש"י וכתב דלדעת הרי"ף והרמב"ם עד חמישים יום מותר לכתחלה בקשר שהוא מעשה הדיוט ועיין בא"ר ואחרונים בזה.

וע"פ הני פוסקים אמרתי בס"ד באחד שנתקשרה לו רצועה של מנעול בליל שב"ק מותר לו להתירה בשבת כדי שיוכל לסור מנעליו מרגליו ואף שפסק הרמ"א להחמיר כדעת הרמב"ם והרי"ף מ"מ הרי פסק דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתיר לכתחילה וסמכינן בזה ארש"י ושאר פוסקים וא"כ ה"נ כיון דמצטער ובפרט שלא יכול לישון במנעליו והישן בהם טועם אחד מששים ממיתה ואין לך צער גדול מזה ממילא מותר להתיר כיון דזה לא הוי קשר של קיימא לעולם דבכל יום ויום דרכינו להתיר המנעלים אם לא במי שאינו פושט מנעליו משבת לשבת כדרך חסידים הראשונים.

(ובדרך אגב אציין כאן מה שראיתי פי` אחר בס` התרומה פי` בדרבנן דמשעה שקשרו על רגלו בשבת שחרית אין חולצין מנעליהם אף בלילות עד ליל שבת לפי שלומדים בכל הלילות של חול ושוכבים מעט במלבושיהם פטור אבל אסור וכן פי` הסמ"ג בשם ר"י והביאם הב"ח ז"ל ונראה מכאן דלא טבלו בכל יום במקוה כדרך תלמידי בעל שם דאל"כ אכתי היו חולצין בכל יום מנעליהם לטבול וזה לפי` ס` התרומה אבל לפי` רש"י שפי` שאינם מהודקים כ"כ אין ראי` וק"ל).

עוד אני אומר דבר חדש במי שנקשרה לו רצועה לסנדלו לכ"ע מותר להתירה והוא דהא הבאתי לעיל דבקשר של הדיוט ואינו עתיד להתקיים לכ"ע מותר בעתיד להתירו בו ביום דלהרמב"ם בשל הדיוט אין בו איסור אפי` עד חמשים יום ולדעת רש"י דקשר של הדיוט נמי אסור אבל כשאינו עתיד להתקיים ויתירנו בו ביום מותר לכתחלה. והנה הא דהחמיר הרמ"א שלא להתיר שום קשר של שני קשרים זה על גבי זה הוא רק משום דאין אנו בקיאין איזהו קשר מעשה אומן דאפי` כשאינו של קיימא אסור לקשרו ולהתירו לדעתם ז"ל. והנה הא ודאי מסתבר לומר דלמ"ד דבעי מעשה אומן היכי דהקשר נעשה מעצמו לא הוי מעשה אומן וליכא ביה איסור דאורייתא אם מתירו דמה אם עשאו הדיוט אמרת פטור כ"ש אם נעשה מעצמו ודאי ליכא שום סברא לומר בעולם דזה מקרי מעשה אומן ובזה יודה אפי` הש"ג והשאר אחרונים דס"ל דאין אנו בקיאין במעשה אומן אבל ודאי בכה"ג שנעשה מעצמו ל"ל דמעשה אומן הוא, דבשלמא היכי דעשאו הדיוט יש להסתפק דילמא האי קשר שעשה מעשה אומן הוא כיון דאנן אינן בקיאין בקשר של אומן אבל אם נעשה מאליו לית לן למיחש לזה כנלפע"ד.

ומעתה האי שנעל סנדלו וקשר אותם בקשר אחד ועניבה בראשו כדרך הקושרים המנעלים ואח"כ לאיזה סיבה נתקשר לו מעצמו ונעשה מעניבה קשר והוא לא עשה שום קשר ואדרבה עשה מעשה להיפוך היינו מעשה עניבה והראה שאינו רוצה בקשר לא של הדיוט וכ"ש של אומן ודאי כה"ג ליכא לספוקי דלמא מעשה אומן הוא והוי קשר של אומן ומעתה כיון דכל עיקר שהחמיר הרמ"א כהרי"ף והרמב"ם הוא רק משום דאין אנו בקיאין איזה מקרי קשר של אומן יש לומר דהאי חומרא לא נאמרה אלא בכה"ג דאיכא לספוקי דילמא קשר של קיימא הוא או קשר של אומן אבל היכי דליכא לספוקי בקשר של אומן לדברי הכל מותר ואם כן הכא נמי כיון דלדברי הכל הכא ליכא לספוקי בקשר של אומן כיון דנעשה מעצמו מעניבה שעשה הוא כהאי גוונא גם הרמ"א ז"ל מודה דאין להחמיר אפילו לכתחלה אפילו בדליכא צערא והדרינן אעיקר דינא כיון דלא הוי קשר של אומן ולא של קיימא דעתיד להתירו בו ביום לד"ה מותר וזה לפע"ד נכון בס"ד. ולפי זה הי` מותר להתיר מנעלים אפי` בלי טעם דבמקום צערא אין לחוש.

ומעתה אסיים מעין הפתיחה באהבת עולם ובברכת כוח"ט וכט"ס ואשמח לשמוע ממעכת"ה ולהשתעשע בדבריו, המצפה לרחמי שמים מרובים, המכבדו ומוקירו בכל הכבוד והוקרה כנפש.

מנשה הקטן